סופרוומן
נדמה שכולנו חיים בתקופה שבה מד ה"עומס" רק הולך ועולה. כאילו יש איזה גמד על ספידים שלא שם לב שהקו האדום של המערכת נחצה ממזמן והוא ממשיך להעלות את הקצב. מדובר כאן על כל הפרמטרים של העומס, ממש הוליסטיות מחרידה ומאוד לא סלחנית שדורשת מאיתנו ליהיות טובות בהכל כל הזמן. ואנחנו? פשוט לא יכולות לסרב להזדמנות להוכיח את עצמנו ומתמסרות בקלות מדי לגמד המופרע עם היד על המד.
אנחנו רוצות להצליח בהכל. באמהות, במקצוע, במשפחה, במערכת יחסים ואם אפשר אז גם בהתמחות באפיית עוגות שמרים.
אבל כמה להצליח? למשך כמה זמן? כמה פעמים? כמה הצלחות או כמה פשלות עד שאני מקבלת את התו, את האישור החיצוני הזה שהתמכרתי לקבל? עד הקידום הבא בעבודה? עד אסיפת ההורים הבאה? עד תעודת ההצטיינות של הילד? עד החופשה עם הבן זוג? זה יעד חד פעמי שמגיעים אליו ואז אפשר לנוח? צריך לתחזק את זה? מה קורה שמשיגים את היעד? מי מחליט מה היעד הבא? והאם הרף כל הזמן עולה? ומי לעזעזל מעלה אותו?! אני או הגמד?
מי באמת בעל הדרישות המופרעות כאן? הסביבה או אני? או שאני בהזדהות עם דרישות הסביבה וכבר מתייחסת אליהם בתור הדרישות שלי מעצמי?
יש כאן הרבה שאלות, והמכנה המשותף שלהן הוא שהמענה מוגדר על ידי הבחוץ.
מישהו אחר קובע לי מה הרף, במקום שאני אקבע לעצמי. גורם חיצוני מעמיד לי קריטריונים, ואני מנסה לעמוד בהם במקום ליצור לי קריטריונים משל עצמי. וכל זה בשביל שגורם חיצוני יאשר לי את מה שלא דורש אישור של אף אחד מלבדי – שאני מוצלחת.
אנחנו חיות כעת בעולם שאוהב למדוד הכל, ולכן צריך לכמת הכל. בשביל שנוכל למדוד דברים שאינם מדידים (המוצלח שלי שונה מאוד מהמוצלח של האישה לידי באוטובוס, ומי האדם שישווה בינינו ויכריע מי טובה יותר? כשבעצם כל אחת טובה לכשעצמה). לכן נעשה מאין "ישור קו" בין כולן שנוכל למדוד את המוצלחות היחסית. כך אפשר לזהות את הבולטת / המוצלחת / הכושלת / החריגה ולשקף לך איפה את נמצאת על הסקאלה שנבנתה בשבילך ולמענך על ידי מערכת חיצונית לך שאינה מתחשבת בשום ייחודיות שבך או באף אחד אחר, נהפוכו. כל מטרתה היא לטשטש את השוני ולשאוף לאחידות. מי הוא האדם שרוצה שיתעלמו מהייחודיות שלו ויעסקו כל הזמן בהשוואתו לאחר לפי הסכם שהוא לא חתם עליו?
כאן זה כואב, המוצלחות היחסית: ההשוואות הבלתי פוסקות לנשים שאינן אני. כאן זה יוצא משליטתי ואני נתונה למדדיו של שופט חיצוני שמקפיד לעדכן אותי מתי אני בהצלחה או כשלון, התקדמות או קפאון, נכון ולא נכון ועוד חרוזים. כל זה במקום שאני זאת שאחליט בשבילי, תוך ניתוק כל תלות בחיצוני, מה אני מרגישה כלפי הסיטואציה לפי המדדים שלי בלבד. כי השופט החיצוני לא יודע שבפעם השביעית שאפיתי עוגת שמרים היא במקרה היתה העוגה הטעימה ביותר בהיסטוריית העוגות בעולם, אף על פי שב-6 נסיונות לפני כן היא צנחה כל פעם. השופט החיצוני לא יודע שאפיתי כי רציתי, ולא כי הייתי חייבת, אז נהנתי מכל 7 הפעמים. הוא היה קורא לזה כשלון, והיה אומר לי לוותר אחרי פעמיים כי כנראה שגורלי ליהיות תלויה במאפייה. הוא היה רואה את האפיות החוזרות שלי כבזבוז חומרי אפייה וזמן, אני רואה את זה בתור כיף – כי רציתי לאפות. אולי הפכתי את זה לתחרות משפחתית ורתמתי את כולם לאפיית עוגות צונחות, אולי עוגה שצנחה משעשעת את הבת שלי והיא יותר טעימה לה? השופט לא יודע את כל זה, לא אכפת לו.
השופט החיצוני לא יודע שהילד שרץ בסופר משחק מחבואים עם אבא שלו, הוא ישר יבקר אותו כילד מופרע ואת ההורה ככושל. אולי הכישלון של השופט היא הצלחה שלי? עד שלא אחלץ מהתלות בו לא אדע.
לקחת את המושכות חזרה אלי מבטל את התלות שלי באישור החיצוני. מכירות את הנשים האלו שהולכות ממש זקוף לכל מקום? עם ראש מורם, ויש תחושה שמאוד לא אכפת להם מה אחרים חושבים עליהן? הן חושבות שהם מספיק נפלאות בעצמן. זה השחרור.
החזרת המושכות אלי מביאה איתה מתנות רבות. אני מעבירה את העיסוק מריצוי חיצוני להאזנה פנימית. זה תחילתו של תהליך מופלא בו ניתן לפרום ממך את כל מה שלא שלך.
כשאנחנו מפנות את האוזניים כלפי פנים עולים הקולות הייחודים ביותר. זה יכול להפחיד, כי "מה פתאום שאעשה דבר כל כך חריג?" אבל חריג זו רק מילת גנאי לייחוד. רעיון שעלה מתוכי, ולא הגיע מהבחוץ, תמיד יראה כחייזר בעולם התבניות. לממש אותו משמעותו מימוש הייחודיות שבי.
להמיר את כל מערכת הדרישות החיצונית למערכת רצונות פנימית, שבה אני המדד היחיד, כך אני משיגה בלעדיות על הרגש שבי! ומתנתקת מהתלות בפידבק חיצוני. קחו את כל המופרעות, המוזרות, הילדותיות, החוסר הגיון וחוסר ההתחשבות וכל שאר מילות הגנאי שהדביקו לייחודיות ותתמשו אותה. בלי שמץ של התנצלות, ובמלוא הגאווה. נטרלו את השופטים החיצוניים מהכח שלהם (ואל תבהלו שהם יכנסו לפאניקה) ויהיו המחליטות הבלעדיות על עצמכן. אנחנו מוצלחות תמיד, ואף אחד לא יכול לשכנע אותי אחרת.
